"ברגע המר והנורא הזה שבו נרצחו ששת החטופים, הנשמה של המדינה הזאת מתה, והיא לא תשוב", כתב מישהו השבוע בטוקבק להספד של ויטה קיירס על חברתה כרמל גת. הטוקבקיסט הזדהה כ"אזרח מהשורה". "את המוות הזה אנחנו מרגישים בפנים, ולאט־לאט הוא יחלחל לכל מקום, ולהבנה שהמדינה הזאת, כמקום בעייתי מאוד אבל כזה שיש בו עדיין רגש ונשמה וסולידריות בין אנשים, כבר לא קיימת. ואי אפשר לשאת את החיים במקום האכזרי והמנוכר שהפכנו להיות".

זה לא מקובל לפתוח כתבות בטוקבק, אבל אני מצטט את הדברים האלה כי נדמה לי שהם מזקקים רגש שחשו במידה כזו או אחרת ההמונים שגדשו את רחוב בגין ביום ראשון האחרון בערב. הרושם שלי היה שלא היתה שם הרבה תקווה. היה הרבה כעס. הרבה אשמה. ותחושה עמוקה שמשהו השתנה באופן בלתי הפיך. קשה להאמין שיש הרבה אנשים במדינה שלא דמיינו איך נראו רגעיהם האחרונים של גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב, הירש גולדברג־פולין ואורי דנינו לפני שהוצאו להורג. לכולם היו מחשבות. לכולם עברו תסריטים בראש. הטראומה הורגשה באוויר, הפכה אותו לסמיך ובלתי נסבל. אי אפשר היה להישאר בבית. סימנים ראשונים למה שעתיד לקרות אפשר היה לראות ברחוב קפלן בשש ועשרים. התחיל להיווצר זרם יציב של אנשים, להפגנה שתוכננה לשבע. זה לא רגיל. תל־אביבים לא מקדימים להפגנות.

על קניון עזריאלי הקרין המסך פרסומת לחופשה בפולין: "פולין — יותר ממה שציפית". זוג נראה משיק שם כוסות יין על רקע הרים מוריקים, גבוה מעל כיכר הדמוקרטיה שאליה הגיעו כבר שישה ארונות מתים. בתוך דקות המקום נהיה דחוס, ואי אפשר היה לזוז. זו היתה אולי ההפגנה הצפופה ביותר שהייתי בה. הדוחק היה אדיר, אנשים מחו את הזיעה מהפנים. האספלט פלט חום כמו תנור. כאשר לישי מירן, אשתו של החטוף עמרי מירן, קראה "די!" הקהל צרח איתה בייאוש ובחוסר אונים, כמו שלא צרח מאז עצרת היום המאה לחטיפה. אז היה נדמה שמלאה סאת הסבל והזוועות לגמרי. אבל כמה זוועות נגרמו מאז. עינב, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, קראה לנתניהו "התליין מרחוב עזה", ואמרה שהחטופים הוצאו להורג "על מזבח ספין פילדלפי".